היום יום הולדת

אז יש לי היום יום הולדת, וזו הזדמנות נפלאה להיכנס לכאן שוב. כל יום אני מתלבטת – מה יש לי כבר לכתוב, והאם זה ראוי וכדאי לבלבל לכם את הראש…והנה, הזדמנה לי הזדמנות נפלאה. היום יום הולדת. 56. טרללה. גדלתי בשנה.

 

 

56 זה כבר ממש לא צוציקית. מצחיק. אני בכלל לא מרגישה כל כך איך שהזמן עבר. הוא פשוט עובר. וחולף. וכדאי לתפוס כל רגע, לנשום עמוק ולנסות למצות את היופי שבו. ואם לא יודעים מה היופי שבו, לחפש. שווה להיות פוליאנה, להתבונן בחצי הכוס המלאה. להעלים עין מדברים שניתן להחליק ולא להתעצבן מהם. כמו שאומרת ביירון קייטי בשיטת העבודה שלה – לאהוב את מה שיש. אין זה אומר שלא צריך לעשות, לשנות, אבל אין סיבה להיות מופעלים, כועסים ואומללים ממה שיש. זה לא מה שישנה את המצב. זה רק ירע את המצברוח…

 

אז, להרבה שנים של עשייה, יצירה, חברות, אהבה, בריאות, שמחה, חמלה וקשב, ולכמה שפחות רוגז, כאב צער מדון ריב ושנאה. שיהיה רק טוב לכולנו. 

לשחרר. לצאת מעבדות לחרות. לעשות נקיון לאגו.

היום התחיל בביקורת שאני עושה אחת לשלושה חודשים בבית החולים. ה MRI יצא תקין, והאונקולוגית הייתה מרוצה ממני. פרט לספיחים המעצבנים של הנוירופתיה, היא מקווה שאני בסדר. שלחה אותי למרפאת כאב…אולי הם ימצאו מה לתת לי על מנת להקל עלי ולאפשר לי לישון לילות שלמים…

 

לפני בדיקה כזו אני בהחלט במתח, ושמחתי שמיד לאחריה יש לי שיעור ציור מנדלות…המשכתי היישר לשם מבסוטה מהתוצאות של הבדיקה. היום ציירנו מנדלה בחול. ישבנו ליד משטח חול נקי, שרטטנו באמצעות כוס חד פעמית את תבנית המנדלה, ופיזרנו באופן חופשי, באמצעות האצבעות שלנו, חול צבעוני.

 

 

ככה התחלנו. מגש חול נקי, והרבה צלוחיות מלאות חול צבעוני…ואצבעות. 

 

 

 

 

 

 

 

המון ריכוז, זהירות, ניסוי ותעיה, ועשיה בכייף בכייף ובשלווה.

 

 

 

 

 

 

והתוצאה מלהיבה כתמיד, של יצירת יש מאין, של צבעוניות, של משהו שפתאום מוציא  מהכח אל הפועל תחושות, מחשבות, רגשות.

 

 

 

 

וחברות. ומוסיקה. בוקר של כייף. ואז….

 

 

צריך לשחרר. לוותר. להחזיר את הכל לנקודת המוצא. לפרום את הצבעים, את העשייה. לחזור לבראשית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ושוב, כבהתחלה, חול נקי. שחררתי. יצאתי מעבדות לחרות. מעבדות לאגו, לאסתטיקה. שחררתי. את הציור, ואת עצמי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נקיון. רגשי. יצירתי. נפשי.

 

שחרור מעבדות לחרות. חג שמח.

וסיימתי. לקראת החג. כבר העליתי בעבר, כאן או במקום אחר.

והציעו לי שהמנדלה הרקומה הזו תהיה כיסוי לחלה. אבל לא. זו תהיה תלויה. על הקיר. מנדלה של שלווה. טוהר. קודש.

 

 

 

 

 

אני מניחה שאכתוב שוב, לפני החג.  ובכל מקרה, מה איכפת לי לברך פעמיים. אז…חג שמח!

אז מה עוד עושה לי טוב?

יש איזו שלווה בדברים מהטבע, בדברים שבאומנות. כשיש לי פרחים בבית, אני מאושרת. אני מתבוננת בהם, ושמחה. כשאני מתבוננת בחתולים  שבגינה – אני מאושרת. הם נותנים לי שלווה. כשאני מרימה את וולפי הקטן והוא מתבונן בי בעיניו החתוליות ונותן לי ללטף אותו תוך גרגור ארוך ומתפנק, אני מאושרת. אלו דברים שאני אוהבת היום. שנותנים לי שקט.

 

ואתמול היה לי יום של אבנים. טובות.

אז ציירתי עם אבנים, מנדלות, כמובן. איזו שלווה, נינוחות, יצירתיות.

ואחר כך, צפיתי שוב, בסרט "פרידות" היפני, העדין, הנוגע, המרטיט. עם חברה. וגם בו יש כל כך הרבה משמעות לאבנים. 

יום של אבנים טובות היה לי . יום של שקט. 

שוב אני מגיחה כאן…

בימים האחרונים התעדכנתי ברבים מהפוסטים שכתבתם, וקראתי אודות הקורות אתכם.

להשלים פערי כתיבה יותר קשה לי, כי אני באמת לא זוכרת מה עבר עלי בכל החודשים האחרונים.

 

 

אז אשתף אתכם בצבעים וטעמים שאפפו אותי. 

 

הנה המנדלה האחרונה שסיימתי לרקום –

 

 

 

והנה חלק מהמטעמים שהגשתי לחברותי בפורים. אלו כמובן על טהרת המטבח הטבעוני, ורובם מוגשים בצורת…מנדלות. היו גם סלטי חצילים נוספים, היו אגרולים פריכים וטעימים, סלט חסה, חצילים מטוגנים, ועוד ועוד, וכן שטרודל פירות יבשים, שטרודל תפוחי עץ, עוגת קרם לוטוס, כדורי שוקולד…הכל טעים, יפה – כן, אוכל טבעוני יכול להיות יפה, בריא מאוד, ולא פוגע בשום בעל חיים…

 

 

מקווה שאמשיך לעדכן, יותר בקביעות, ויותר בפירוט…שבת שלום!

מזמן לא נפגשנו כאן

אני יודעת, אני מבליחה מדי פעם, מגיבה מדי פעם, וכותבת לעיתים נדירות. לא מרגישה נוח לכתוב, ולא להגיב באופן מסודר אצלכם. ואני לא מצליחה להגיב אצלכם, ולעשות את זה באופן סדיר.  איכשהו, אני קופצנית, חסרת סבלנות, נכנסת, קוראת, לא מגיבה, משאירה את הפוסטים פתוחים בטאבים אצלי במחשב, אני אגיב אחר כך…ולא חוזרת. אז איך אכתוב כאן, אם אני לא ממש יחד איתכם?

 

 

ואני כן עוקבת אחרי מעלליכם, כאן, או בפייסבוק, ודי מעודכנת, למרות הכל. 

 

והנה התחלתי לקבל פה ושם מיילים מחברי כאן, שדואגים לשלומי. והנה אני מעדכנת.

 

אז באמת אני לא כל כך יודעת מה אני עושה. עסוקה, רצה, מתרוצצת, עושה רי-פרש כאן, בפייסבוק, במיילים. פתחתי דף פייסבוק מקצועי שלי, חפשו אותי בשמי בעברית – רותי קוטלר – ותגידו אם זה מוצלח, עשו שתף, לייק, מה שלא יהיה שאולי זה יגדיל את התפוצה. יש המון קוראות, בקהל היעד הממוקד שלי, ואני מתכוונת לפתוח שתי סדנאות – בוקר וערב – מפגשים לנשים בגילאי אמצע החיים. הסדנאות נקראות "במטבח של רותי" ובהן נשב, נשוחח, נשתף, נתמוך, נתייעץ, ונאכל אוכל טבעוני שאני אכין.

 

אני עסוקה באירגון של דברים חדשים בסניף של ויצו. אירגנתי קורס של ציור מנדלות. במהלך השנה אארגן עוד קורסים של מפגשים סביב יצירה כלשהי, אולי טלאים, אולי צילום, ובכל מקרה יהיו אלו מפגשים חברתיים בסניף. קראתי לסוג המפגשים הללו "אנחנו משויצות ביצירתיות שלנו" ובאמת הכוונה היא שבסוף השנה נערוך תערוכה בויצו, בהרצליה פיתוח מיצירות המשתתפות.

 

יזמתי גם הקמת קבוצת זמר, מקהלה, שתתכנס מהחודש הבא בימי חמישי אחה"צ בחמש וחצי בסניף. אנחנו נשיר, נהיה ביחד, וההרמוניה של המוסיקה ושלנו תרקיע שחקים…

 

כמובן אני ממשיכה להנחות את קבוצת הנשים שעליה קורדליה עשתה את הסרט "חדר משלהן". כבר שש שנים אני מנחה אותן בהתנדבות, והחברות ביננו יקרה ללבי.

 

מה אני לא עושה…ספורט. מדברת, מתכוונת, ולא מצליחה. וזה חשוב לי ממש, לגוף, לנפש. אולי אתחיל השבוע. יש לי רעיונות נוספים…

 

אז הרצאות, סדנאות, ויצו, חברות, משפחה, מנדלות. מנדלות. ריקמה. והנה המנדלה הרקומה האחרונה שסיימתי.

 

 

 

 

אז תהיו סבלנים אלי, ואל תכעסו. אני כאן, וחושבת עליכם, גם אם אני לא תמיד כותבת או מגיבה. מחבקת את כולכם. שבת שלום.

 

נוירופתיה.

יותר אני לא יכולה לפסוע

על קצות האצבעות –

הסבלנות שלי

התרסקה עם הוצאת התפרים.

 

בגולמניות אני אומרת

כל מה שעל לבי

לא מצליחה לשתוק

אפילו לא קצת

 

אבל גם בצעד בטוח

אינני הולכת יותר

פשוט

לא יודעת לאן.

 

 

קנקן התה, קימן, בגדים, צמחים, ו…אני

אחרי הפוסט הקודם שלי על קנית בגדים, קיבלתי תגובות מקימן וקנקן התה, שלא מבינים איך נהנים מקנית בגדים, והם היו, לטענתם מעדיפים להיות במשתלה ולא בחנות בגדים.

 

אז ככה.

 

שני המקומות שאני אוהבת הכי לקנות בהם משהו, הם משתלה וחנות ספרים. שומר נפשו וכיסו ירחיק אותי משני המקומות הללו. כשאני הולכת עם בני הצעיר בקניון, ומתקרבים לחנות ספרים, הוא פתאום משחיל את עצמו לצידי בצד של חנות הספרים כדי שלא אקבל סטיה כלשהי ובטעות אכנס אליה…

אין דבר שמשמח אותי יותר מקנית ספרים, או צמחים למינהם.

 

 

חנויות בגדים מעניינות אותי רק ב"ווינדואו שופינג". אני מוכנה לשטוף את העיניים בחלונות הראווה. אבל שנים, שנים רבות שנאתי ממש ללכת לקנות בגדים. אפילו כתבתי כאן לפחות פעם אחת על חוויות לא נעימות מקנייה שכזו. מי שאיננה מידה XS צעירה ובגובה של מטר שבעים וחמישה לפחות לא נהנית לקנות בגדים. זו חוויה שבדרך כלל קשורה למפח נפש, להשפלה אפילו, להחלטות על דיאטה, ועל תיסכול מתמשך.

 

חוצמזה, בקניונים הבגדים הם כל כך סתמיים, ומאותו זן, ולא נותנים תחושה של כייף, יצירתיות, או שוני בין אישה לרעותה. ואם את במקרה במידה גדולה, רחמנא ליצלן, נגיד 42 או משהו מגושם שכזה, הרי היצע הבגדים שיש לך הוא בשחור, אפור או כחול כהה. לא תודה. 

 

 

אבל הפעם, התפננתי. סוף סוף אני יכולה לקנות שוב בגדים, אחרי השנה הזו. אני מרגישה יותר טוב. אני במידה יותר טובה. אני חוגגת. ועל זה היה הפוסט. סוף סוף הצלחתי להיכנס לחנות בגדים, והכל התאים לי. ונראיתי מבסוטה. על זה היה הפוסט.

 

איזו חגיגה. על זה היה הפוסט.