חזרתי לפארק, וחזרתי הנה.

כמות הקטעים שבהם חזרתי, חשבתי שחזרתי, נדמה היה לי שחזרתי, לפארק, לדיונות, הנה, ממש מבישה. אני חוששת שאני חוזרת, מגיחה, וכל פעם נעלמת מחדש. אז כנראה זה ככה כרגע אצלי. מה לעשות, אישה לא יציבה. האמת, נכון, יש לי בעיה כלשהי בשיווי המשקל, בהחלט. גם הפיזי, וגם המצברוחי. ככה אני עכשיו. באמת.

 

אז כבר כמה שבועות אני משתדלת ללכת לפארק ערב ערב ולעשות הליכה. בערך שלושה קילומטר. בערך שעה. בושה לטריאתלטית שכמוני. אבל זה מה שיש כרגע.

הערב, בניגוד לכל ערב, יצאתי לצעידה לבדי. חשוך בקטע הראשון של הפארק שלנו. שאר הקטעים מוארים, מלאים. בזוגות על ספסל, ברצים, בהולכים, בממנגלים, ברוכבי אופנים וקורקינט, במתעמלים. הפארק שלנו הוא פארק דמוקרטי וליברלי. מכיל כל אחד מאיתנו. 

 

הוא מקבל אותי כל פעם מחדש, בלי שאתנצל, בלי שאסביר למה נעלמתי. כל כך לא שיפוטי, לא ביקורתי. כיף לי שם. מחר אלך שוב.

המערכת של ישרא כבר לא זיהתה אותי…

הייתי צריכה לשוב ולהכניס שם משתמש וסיסמה. האם זה אומר שחלף המון זמן מאז כתבתי?  פחחח. לא. הרי אני כותבת יום יום. בראש. בלילה. הנה משום מה זה לא מגיע. לא מתעדכן בעצמו…

 

קיבלתי כמה תגובות, ומיילים, מכם, חברים, שדואגים לי, ולא מבינים מה קורה איתי. אז זהו. גם אני לא כל כך מבינה מה קורה איתי. אני מאוד הייתי שמחה לשתף ולשוחח, וזה…לא יוצא. המקסימום שאני עושה, זה רי-פרש על דף הפייסבוק. מעלה פרחים. מעלה ריקמות. דברים שלווים. וכתיבה כאן איננה דבר שלו. אני אינני שלווה.

 

אני די מצויה ברכבת הרים. שאנטי של הודו, מול משברים וקשיים כאן. יפי הטבע והצבעים של גווטמאלה, מול השחיקה שלי עד דק בדברים שאני צריכה לעשות כאן. 

 

פסקי הזמן נתנו לי בלוני חמצן. אבל אני כנראה בהיפר ונטילציה, והבלונים מתרוקנים כל כך מהר. ושוב אני קצרת סבלנות, עצבנית, מתוחה, ובלי חשק לכלום.

 

כל פעם אני מנסה לקרוא ולהשלים פערים בחייכם, כי אתם חברי וחשובים לי, והנה מיד אחרי שאני מסיימת אתם כותבים עוד ועוד, ושוב…אני לא בעניינים. 

 

אז…אני חיה, כאן, וקוראת חלקית. ושמחה בכם. ומתגעגעת. ומדי פעם מגיחה.

 

עוד לא הגבתי, עוד לא קראתי, אבל…

קודם כל, ולפני הכל, רציתי לברך את כולכם, חברי הוותיקים והאהובים בשנה טובה. 

 

שנה של בריאות, נחת, שמחה, עשייה, יצירה, שנה של שלווה, של חסד וחמלה.

 

מי ייתן ונוכל להיטיב עם אחרים, להיטיב עם עצמנו, עם העולם שסביבנו. לברוא אור בתוך הכאוס, בתוך החשיכה, להרחיב את גבולות הטוב. 

 

שתתחדש עלינו שנה יותר טובה מקודמתה. חלק מזה בידנו ממש. חלק מזה בכוחנו. לפחות את זה, בואו נעשה.

 

 

 

 

 

 

 

אני כל פעם מגיחה, ומנסה, ולא מצליחה לחזור באופן שוטף. אני קוראת אתכם לפעמים, כותבת לפעמים, אבל יש לי איזה חוסר שקט, תזזיתיות שלא מאפשרת לי לעשות המוני דברים שאני אוהבת ורגילה לעשות. מה אני עושה בעיקר בשעות הפנאי??? רוקמת. לא יאומן. רוקמת.

 

 

מקווה השבוע להיות כאן יותר, להשלים פערים, להתעדכן. 

 

עוד לא סיפרתי כהוא זה על גווטמאלה וקוסטה ריקה, והנה, במוצאי יום כיפור אני יוצאת לנדוד שוב. 

 

אני נוסעת לעשרים יום להודו. אני והבת שלי. שתינו. גם משם אבוא אני מקווה עם חוויות ומקווה לשתף גם כאן. 

 

אתם חסרים לי, אף שאני לא ממש כאן, אבל אתם במחשבותי. אני חוזרת. אל דאגה.

צבעי צבעים צבעי צבעים פלאי פלאים פלאי פלאים פלאי פלאים

אז כאמור, אני לא יודעת איך לכתוב על החוויות שחוויתי בצורה מסודרת. זה לא יומן לפי תאריכים, אלא – חוויות מתפרצות. 

 

והו הו, החוויה הזו, הצבעונית, המכה בחושים, החודרת ללב לנשמה ונותנת בוקס בבטן, היא מתפרצת. היא שואגת בשמחה.

 

 

 

הצבעוניות החמה של קוסטה ריקה על כל המנדלות המצויירות שלה, על גלגלי העגלות הגדולים מהעץ המצוייר, המסכות, הבדים והאריגים, התיקים והתכשיטים.  

 

 

 

 

 

 

 

הצבעים השמחים הללו חודרים דרך העיניים, דרך העור, דרך הנשימה. אני הלכתי בנשימה עצורה, מתלהבת, בולעת ובולעת את השמחה הזו. מדוע אנחנו כל כך סולידיים, כל כך מהוגנים, כל הצבעים מותאמים, כל הדברים מסודרים. איך אפשר לקחת את השפע הזה, להכיל אותו, לחוש אותו?

 

איך אפשר לשמוח בו, לפרגן לעצמנו אותו, לצחוק בכל הכוח, להיות חושניים, חושיים, נלהבים?

עצלן. דווקא עצלן.

 

מוויקיפדיה –

 

"בית הגידול הטבעי של העצלנאים הם יערות הגשם העבותים של דרום אמריקה ומרכזה; בעיקר אזור ברזיל. העצלן הוא שוכן עצים מובהק, ואת מרבית חייו הוא מבלה על העץ. שם הוא מזדווג, אוכל ואף ישן (בדרך כלל כשהוא נתלה במהופך בעזרת ידיו), ואילו מהעץ הוא יורד אך ורק אחת לכמה ימים, לשם עשיית צרכיו. 

 

לעתים נשאר העצלן על אותו העץ כל חייו. לפעמים אף הצאצאים נשארים על אותו העץ שבו חיה אימם, ומכל מקום העצלנאים אינם נוהגים להתרחק במהלך כל חייהם מקבוצת עצים או ענפים מסוימת, למרות זאת, עצלן הוא אחד מבעלי החיים היחידים מאלה ששוכנים על עצים שיורד מן העץ על מנת לעשות צרכיו, והוא לעולם לא עושה אותם בעודו על העץ."

 

 

דווקא לנו, יש סרט של עצלן ילדון, שירד מהעץ וזחל מצידו האחד של השביל לצידו האחר. אבל איך אני מעלה כאן סרט??? הנה, קיבלתי הנחיות….

 

 

ואני – שזו הפעם הראשונה שאני רואה עצלן, התאהבתי בו בחיה המשונה הזו. לא מסעות, לא טיסות, לא ג'ט לאג, שום הרפתקאות. אותו עץ. אותה נקודה. הזמן חולף עליו. הוא חי. והוא שמח. ואת כל המסעות הוא עושה פנימה, בתוכו. הוא חי בשיתוף פעולה עם הסביבה. חיות קטנות גדלות עליו וניזונות מטפילים אחרים שחיים עליו. הוא אוכל חרקים, לטאות, קליפות עץ, עלים ופירות. 

 

כאן ועכשיו. שקט ושלווה. לא ממש חייבים למהר לשום מקום. לא חייבים ללכת לכבוש את העולם. מדיטציה. כאן, ועכשיו. לתמיד . לא ריצה, לא קניות, לא סלולאר, לא לצלם כל חוויה, לא דיון על כל נושא. שקט. ששששש…..

איך אפשר להתחיל לספר על מסע, על טיול, על חוויה?

הרי בכל מקום בו אתחיל, אתהה למה בחרתי דווקא לתאר אותו, ראשון. קודם כל.

 

כשרציתי לצאת לטיול, כשהתלבטתי, שאל אותי בעלי – למה דווקא שם מקום ראשון…ואמרתי לו, שאפשר להספיק לעוד כמה מקומות לפני, אם אני דווקא אתעקש…

 

אז בעצם, כל דבר שאתאר, יהיה פרט. יהיה חלק. והשלם – השלם הוא התמהיל שאני עוד אצור ואעכל לאורך זמן.

 

 

 

כשנוסעים לקוסטה ריקה ולגווטמאלה, ברור שהטבע יהיה חלק נכבד מהחוויות.  הנופים, הזריחות, השקיעות, בעלי החיים.

 

ואני, שבשנים האחרונות נמסה מחתולי הרחוב שבחצר שלי, שפתאום יכולה לעצור מול כלב שמטייל עם בעליו ברחוב ולבקש רשות ללטף, כן, אני, שמעולם לא חיבבתי חיות מי יודע מה ולא גידלתי חיות מחמד, אני זו שרוצה לחוות את החוויות הללו, של יפעת הטבע, של עושר העולם.

 

 

ולכן, המסע החיצוני, לקצות העולם, הוא גם סוג של מסע פנימי, של חוויות שמשקפות צורך, תשוקה, התלהבות. של גוף, של פיזיות, של חושיות וחושניות. כמה שיותר לחוות דרך החושים, החוויה, כמה שפחות לנתח, לחשוב, ללמוד.

 

לא קראתי כלום לפני הנסיעה. נסעתי בורה ותמה, כמעט בלי לדעת היכן הן אותן קוסטה ריקה וגווטמלה. רציתי רק לחוות. לחוות. להרגיש.

 

 

 

והנה, דווקא היציאה מהניכור העירוני, השטיפה של החושים, של המוח, של הלב והנשמה בחיבור לטבע המתפרץ, גרמה לי לחייך כל כך, להתמוסס אל האהבה של כל היצורים גדולים כקטנים.

 

 

דווקא במחיצת קבוצת האנשים שנסעתי איתה, כאשר אנחנו מטיילים כל הזמן ביחד, דווקא אז, רציתי להתנתק, להיות חלק מהסובב אותי. משירת הטבע.

 

 

 

 

מה קרה שם? מה סודק את המילוליות, את המחשבה, וחודר היישר ללב?

אז במשקל לא ירדתי אפילו גרם…בניגוד למצופה, אבל בחוויות ובנשמה עליתי גם עליתי…

 

 

 

 

 

 

 

זריחה אחרונה שלי באגם אטיטלאן בגוואטמלה.

 

 

25 יום של חוויות, צבעים צבעים צבעים, נופים מרהיבים, אנשים מלהיבים, שלווה והרפתקה, בקוסטה ריקה וגווטאמלה. 

 

חשבתי שממעוט האכילה, הפעילות הפיזית, חוסר הנשנוש, ארזה מי יודע מה. אבל אפילו גרם לא ירדתי.

כנראה שהתמלאתי בחוויות, רגשות, התלהבויות ורשמים. וזה מה שהעלה את המשקל למרות הכל….

 

עוד לא קראתי שום דבר ממה שעדכנתם אתם, חברי. אחרי ג'ט לג ונסיעה של 36 שעות בדרך הביתה, מנסה לחזור היום לשגרה. אתמול חלמתי בהקיץ ובשינה, וניסיתי לעמוד יציבה על הרגליים. היום כבר מתאוששת טיפה, ומיד אלך לבשל ארוחת ערב לכל המשפחה. לחזור לטעמים שלי, ליצירה שבבישול, לריחות, לעשייה. מחכה לערב לפגוש את הילדים.

 

אכתוב בהמשך, ואתעדכן אצל כולכם. שבת שלום

קריאה לאחור

 

 

אחד מהדברים שאני עסוקה בהם ומתלבטת לגביהם בזמן האחרון, הוא האם כדאי, נכון, הגיוני, סביר, להוציא לאור ספר משירי.

 

ישבתי עם עורכת על שירי, וערכנו אותם. לא שיניתי הרבה. נקודה. פסיק. מקף. מילה.

 

ופניתי להוצאה לאור. ואינני יודעת מה הטעם – הרי גם אם אוציא ספר, הוא לא ממש יהיה להיט, הוא לא ימכר, הוא לא יגיע לקהל יעד גדול.

 

 

היום בפייסבוק קיבלתי את זה

 

המו״ל

 

קראו, זה עצוב, משעשע, מריר מתוק, על הוצאת ספרים…

 

 

 

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שהתחלתי לקרוא בבלוג אחורה. וראיתי את היומן שכתבתי כאן, בשנתיים האחרונות, הקשות, ואת התמונות שלי, והשירים, וזה הזכיר לי, וריגש אותי. אפילו שאני ריגשתי את עצמי. מצחיקה שכמוני.

 

 

מדד ההתרגשות

אז…אני מתחילה להתרגש יותר. ביום ב לפנות בוקר הטיסה לקוסטה ריקה ולאחר מכן בהמשך הטיול לגווטמאלה. 

 

25 ימים.

 

מעודי לא עזבתי את הבית, המשפחה, ובעלי לכל כך הרבה זמן. הטיול הארוך ביותר שעשיתי לבדי היה לעשרה ימים, וכשהיינו צעירים טיילנו כמה חודשים במזרח, אולם היינו שנינו יחד….

 

כעת, אני נוסעת, ומשאירה את המשפחה ואת בעלי כאן. 25 ימים. זה המון המון המון זמן. אני כבר מתגעגעת – נורא. 

 

אני נוסעת לטיול שמורכב משני חלקים. בחלקו הראשון אני נוסעת עם חברה בטיול מאורגן. בהמשך הטיול אנחנו נשארות לבדנו בגווטמאלה ושאר הקבוצה חוזרת ארצה.

 

בטיול יש אתגרים שונים, לכן. בהתחלה, אני אצטרך להתמודד עם קבוצה, עם טיול מאורגן. מעולם לא נסעתי בטיול מאורגן. צריך לעמוד בקצב, להסתדר עם אנשים, ליצור קשרים. אפילו הטיולים הרגליים בקבוצה מלחיצים אותי. אני מקווה שאעמוד בקצב…כשהייתי צעירה בהרבה, בכל הטיולים של בית הספר, תמיד הייתי אחרונה בכל קבוצת המטיילים. כשהגעתי ממוטטת לקבוצה, שנחה בינתיים, התמתחו זקפו ראש, והמשיכו ללכת, ואני…אחריהם ללא מנוחה. בעצם בכל הטיולים השנתיים ראיתי רק את עקביהם של אלו שלפני. מעולם לא נהניתי מהנוף או הטיול.

 

והנה, לעת זיקנתי הייתה לי עדנה, ואני מתכוונת להנות…ולראות נוף, ואולי להצליח לעמוד בקצב. זה מלחיץ אותי, מה גם שאני באמת לא בשיא הכושר, כידוע…

 

בפוסט הקודם סיפרתי שהתאמנתי עם מדריך כושר, ושאני במצב יותר כשיר, אבל…בינתיים היו עיכובים בריאותיים וקצת ירד הכושר, וקצת פחתו האימונים, ולא הגעתי ליעד שקיוויתי שאגיע אליו. מקווה שאצלח את המסלול בכל זאת.

 

בחצי השני של הטיול, בו נישאר רק שתינו, האתגרים הם אחרים לגמרי. אנחנו חברות טובות, ואני בטוחה שכל אחת תתאים את עצמה לשניה, והקשיים של ההתאמה לקבוצה לא יהיו קיימים עוד. אבל אז…נצטרך להתמודד לבד עם הטיול בארץ עולם שלישי, להתמצא, לנסוע, להגיע, להסתדר…ואלו הם אתגרים אחרים, מסעירים, מלהיבים ו…מלחיצים. 

 

אני תמיד מספרת כאן גם על הפחדים הלחצים והקשיים שלי, אבל אתם יודעים, אני בסוף מסתדרת (: ואני בטוחה (טוב, מקווה) שכל הלחץ יעבור ברגע שאנחת ואראה מי נגד מי, ואיך עושים הכל בלי בעיה.

 

אז אני מתכוננת. קונה ואוספת ציוד, בודקת את המפה, מתאמנת על נעלי ההליכה החדשות שלי, ו….מתרגשת.

להספיק, להספיק!

אני בן אדם שצריך דד-ליין. בלי זה אני מצליחה לעשות מליון דברים ולא את מה שאולי התכוונתי והתחייבתי לו…

 

ויש ערמות של דברים שאני צריכה למיין, לסדר לארגן ולטפל. ויש יצירות שהתחלתי ולא סיימתי, ויש ויש ויש.

 

כבר חודשים, ושנים, שיש דברים שאני ממש מתכוונת לעשות. ועושה המון, ובכל זאת, לא מגיעה אליהם.

 

והנה

 

 

בראשית יולי אני נוסעת לטיול של 25 ימים (!) לקוסטה ריקה וגווטמאלה. ואני רצה ממש עכשיו לסדר ולסיים הכל לפני הנסיעה (:

נראה מה אספיק? אין ספק שזה עושה לי רוח גבית משמעותית, מצחיק ככל שיהיה.

 

התחלתי לפני חודשיים בערך לעשות שוב ספורט במינון גבוה – עם מאמן, כי כל שרירי נגמרו בשנתיים האחרונות הלא ספורטיביות שלי, ואני מוכרחה להתחזק לפני הטיול. והנה – זה פועל ואני כבר עכשיו במצב יותר טוב בהחלט. לא מציאה, רחוקה מלהיות טריאתלטית, אבל … קצת יותר טוב.

 

והיום אני מסדרת בלגנים.

 

וסיימתי לרקום עוד מנדלה. והרי היא לפניכם

 

 

 

 

 

 

 

ומה עוד? המון. אכתוב בקרוב שוב…