איך אפשר להתחיל לספר על מסע, על טיול, על חוויה?

הרי בכל מקום בו אתחיל, אתהה למה בחרתי דווקא לתאר אותו, ראשון. קודם כל.

 

כשרציתי לצאת לטיול, כשהתלבטתי, שאל אותי בעלי – למה דווקא שם מקום ראשון…ואמרתי לו, שאפשר להספיק לעוד כמה מקומות לפני, אם אני דווקא אתעקש…

 

אז בעצם, כל דבר שאתאר, יהיה פרט. יהיה חלק. והשלם – השלם הוא התמהיל שאני עוד אצור ואעכל לאורך זמן.

 

 

 

כשנוסעים לקוסטה ריקה ולגווטמאלה, ברור שהטבע יהיה חלק נכבד מהחוויות.  הנופים, הזריחות, השקיעות, בעלי החיים.

 

ואני, שבשנים האחרונות נמסה מחתולי הרחוב שבחצר שלי, שפתאום יכולה לעצור מול כלב שמטייל עם בעליו ברחוב ולבקש רשות ללטף, כן, אני, שמעולם לא חיבבתי חיות מי יודע מה ולא גידלתי חיות מחמד, אני זו שרוצה לחוות את החוויות הללו, של יפעת הטבע, של עושר העולם.

 

 

ולכן, המסע החיצוני, לקצות העולם, הוא גם סוג של מסע פנימי, של חוויות שמשקפות צורך, תשוקה, התלהבות. של גוף, של פיזיות, של חושיות וחושניות. כמה שיותר לחוות דרך החושים, החוויה, כמה שפחות לנתח, לחשוב, ללמוד.

 

לא קראתי כלום לפני הנסיעה. נסעתי בורה ותמה, כמעט בלי לדעת היכן הן אותן קוסטה ריקה וגווטמלה. רציתי רק לחוות. לחוות. להרגיש.

 

 

 

והנה, דווקא היציאה מהניכור העירוני, השטיפה של החושים, של המוח, של הלב והנשמה בחיבור לטבע המתפרץ, גרמה לי לחייך כל כך, להתמוסס אל האהבה של כל היצורים גדולים כקטנים.

 

 

דווקא במחיצת קבוצת האנשים שנסעתי איתה, כאשר אנחנו מטיילים כל הזמן ביחד, דווקא אז, רציתי להתנתק, להיות חלק מהסובב אותי. משירת הטבע.

 

 

 

 

מה קרה שם? מה סודק את המילוליות, את המחשבה, וחודר היישר ללב?