אז יש לי היום יום הולדת.

ואני אוהבת ימי הולדת. כל שנה אני חוגגת פעמיים. בתאריך העברי, ערב שבועות, ובתאריך הלועזי. והפלא ופלא, אני לא מזדקנת כפול. אני אוהבת לשים חגיגיות בחיי, אם אפשר. בתוך השגרה, הלחץ והריצה. ויום הולדת זו הזדמנות.

 

אני בת חמישים ושמונה. וואו. האם זה אומר נ"ח? אני יכולה לנוח על זרי הדפנה? האם זה אומר ח"נ? האם אפשר בגילי המופלג להפסיק לרצות למצוא חן ולעשות מה שאני חושבת שאני רוצה?

 

האם עכשיו זה הזמן שלי?

מודעות פרסומת

אז חזרתי מיומיים נהדרים של ציור בטבע

אז ככה ישבנו ונהנינו לנו…

 

 

 

 

 

והתוצרים – שני ציורים. הראשון, אני בעצמי עשיתי…

 

 

 

 

והשני, ציירתי, קיבלת תוספות מהמורה, והוספתי גם בעצמי…אבל זה לא ממש ממש רק שלי.

 

כנראה שישרא יודע את זה. לא מצליחה להעלות אותה. ננסה אחכ שוב. בינתיים, זה היבול. תענוג של ממש!

 

 

 

 

 

ושוב אני כאן

צעדתי אמש בסמטאות עירי, עם עדה ק. חברתי. ושוחחנו. הרבה. גם על הבלוגים. והתגעגעתי.

 

מדי פעם אני מגיחה. קוראת. כבר לא מגיבה, התייאשתי מההבטחות שלי שאני חוזרת, וזה…

שמו של הבלוג שלי "עכשיו זה הזמן שלי". אז זהו, שממש לא. החיים מורכבים, ואני עסוקה וידי מלאות מלאות. בדברים חשובים, מהותיים, יקרים ללבי. אבל אין לי זמן רב לשקט ושלווה, מבחירה, מתוך עשייה חשובה. אל דאגה. אבל אני לא מספיקה להיכנס הנה. וחבל. אבל התגעגעתי. 

 

חג שמח, חיבוק לכולכם, ומדי פעם, מדי פעם אציץ כאן.

 

ובהמשך לפוסט הקודם – אז הנה ציור שלי בצבעי אקריל, שציירתי מתוך תמונה שצילמתי באג'מר שבהודו. סלסילות קש עם עלי כותרת של ורדים. נהניתי לצייר. בכלל, האומנות היום היא המדיטציה והתרפיה שלי, השחרור והשלווה שלי. אז הנה. 

 

בדרכי לשיעור הרישום/ציור, הגיגים

הרצליה. כיכר אחרי כיכר. פתאום יש דשא סינתטי. יש פסלי פרחים גדולים. אישה אחת עומדת ליד פסל הפרחים, על הדשא הסינתטי ומחייכת. למצלמה. חברתה מצלמת. נוף עירוני. נוף עקר. נוף מנוכר. 

 

אשתו השניה של סבא שלי, פנינה, שמה פרחי פלסטיק בוואזה. כעסתי אז על התחליף. לא אהבתי את המחליפה.

 

הרשת מלאה מתכונים של המבורגרים טבעוניים. שניצלים טבעוניים. שונאת את התחליף. מוכנה לקרוא לזה בכל שם אחר. זה טעים. הזיוף, הזיוף הזה מרגיז אותי.

 

 

כתיבה, ציור, רקמה, שירה, מה עוד…

אז בשנים האחרונות פרץ יצירתיות תקף אותי. אתם יודעים. אני כותבת, אני רוקמת, מציירת מנדלות, שרה, ונהנית מכל רגע. לפני חודש התחלתי ללמוד רישום. זה קשה. מתיש. מאתגר. אבל נדמה לי שזה האלף בית של הציור, של אומנות פלסטית בכלל. שאני צריכה להתאמץ. שאני צריכה ללמוד מההתחלה.

 

אני בסך הכל מבסוטה מאוד מהתוצאות. אמנם אלו רישומים ראשונים, לא מרהיבים ולא מוכיחים כשרון מדהים, אבל בהחלט בהחלט אפשר לראות מה ציירתי, לראות פרופורציות, פרספקטיבה, אור וצל. אני מאוד מופתעת שדי מצליח לי. גאה בעצמי מאוד…

 

 

אני מרגישה שאני מתעשרת בדרכי ביטוי שונות ומגוונות. זה מאוד משמח אותי. ארגז כלים, קוראים לזה. מגוון אמצעי הבעה. לא הכל אני מרשה לעצמי להביע, אתם יודעים. ולפעמים זה מוצלח שאפשר לעשות "אמנות מופשטת" ולהוציא בה דברים שאינני רוצה לפרש. מזל שיש אפשרויות רבות כל כך….