אפילו הסלט הרענן, הטעים, ומלא הבצל שחיסלתי כרגע כארוחת בוקר, לא מצליח להעביר לי את הטעם.
כשאני עושה ופועלת, כשאני מצליחה במה שאני מתכננת, במה שאני פועלת, יוצרת, תחושה נפלאה של מימוש והגשמה נוצרת אצלי. אבל אם אני טורחת ועובדת וחושבת ומתכננת, ובסוף משהו לא מצליח כמו שאני רוצה, אני חווה נפילה. טעם של חמצמצות. של החמצה. טעם מריר, של אכזבה, של דכדוך. נפילה.
בסיטואציות כאלו אני מרגישה שאני צריכה למצוא טעם. לחפש טעם. להבין. לחשוב במה להשקיע את משאבי, את יכולותי. שהעשייה תרומם את רוחי, תמתק לי. החמצמצות, המרירות, לא טובות לי.
ברגעים שכאלו, אפשר לטעום גם מליחות עדינה. לא. לא מלווה בהתייפחויות. סתם מליחות. קצת. אכזבה.
וזה יכול להיות מאינספור דברים קטנים. לא משמעותיים. אם כי, מה באמת משמעותי?
אז אחרי כל הטעמים הללו, צריך להיות פלפל של ממש, ובחריפות אמיתית, לאחוז בציצת ראשי ולחפש טעמים נוספים.
כנראה שפשוט אלך לי לבשל משהו…