ואני אוהבת ימי הולדת. כל שנה אני חוגגת פעמיים. בתאריך העברי, ערב שבועות, ובתאריך הלועזי. והפלא ופלא, אני לא מזדקנת כפול. אני אוהבת לשים חגיגיות בחיי, אם אפשר. בתוך השגרה, הלחץ והריצה. ויום הולדת זו הזדמנות.
אני בת חמישים ושמונה. וואו. האם זה אומר נ"ח? אני יכולה לנוח על זרי הדפנה? האם זה אומר ח"נ? האם אפשר בגילי המופלג להפסיק לרצות למצוא חן ולעשות מה שאני חושבת שאני רוצה?
האם עכשיו זה הזמן שלי?
אז ככה ישבנו ונהנינו לנו…
והתוצרים – שני ציורים. הראשון, אני בעצמי עשיתי…
והשני, ציירתי, קיבלת תוספות מהמורה, והוספתי גם בעצמי…אבל זה לא ממש ממש רק שלי.
כנראה שישרא יודע את זה. לא מצליחה להעלות אותה. ננסה אחכ שוב. בינתיים, זה היבול. תענוג של ממש!
צעדתי אמש בסמטאות עירי, עם עדה ק. חברתי. ושוחחנו. הרבה. גם על הבלוגים. והתגעגעתי.
מדי פעם אני מגיחה. קוראת. כבר לא מגיבה, התייאשתי מההבטחות שלי שאני חוזרת, וזה…
שמו של הבלוג שלי "עכשיו זה הזמן שלי". אז זהו, שממש לא. החיים מורכבים, ואני עסוקה וידי מלאות מלאות. בדברים חשובים, מהותיים, יקרים ללבי. אבל אין לי זמן רב לשקט ושלווה, מבחירה, מתוך עשייה חשובה. אל דאגה. אבל אני לא מספיקה להיכנס הנה. וחבל. אבל התגעגעתי.
חג שמח, חיבוק לכולכם, ומדי פעם, מדי פעם אציץ כאן.
ובהמשך לפוסט הקודם – אז הנה ציור שלי בצבעי אקריל, שציירתי מתוך תמונה שצילמתי באג'מר שבהודו. סלסילות קש עם עלי כותרת של ורדים. נהניתי לצייר. בכלל, האומנות היום היא המדיטציה והתרפיה שלי, השחרור והשלווה שלי. אז הנה.
הרצליה. כיכר אחרי כיכר. פתאום יש דשא סינתטי. יש פסלי פרחים גדולים. אישה אחת עומדת ליד פסל הפרחים, על הדשא הסינתטי ומחייכת. למצלמה. חברתה מצלמת. נוף עירוני. נוף עקר. נוף מנוכר.
אשתו השניה של סבא שלי, פנינה, שמה פרחי פלסטיק בוואזה. כעסתי אז על התחליף. לא אהבתי את המחליפה.
הרשת מלאה מתכונים של המבורגרים טבעוניים. שניצלים טבעוניים. שונאת את התחליף. מוכנה לקרוא לזה בכל שם אחר. זה טעים. הזיוף, הזיוף הזה מרגיז אותי.
אז בשנים האחרונות פרץ יצירתיות תקף אותי. אתם יודעים. אני כותבת, אני רוקמת, מציירת מנדלות, שרה, ונהנית מכל רגע. לפני חודש התחלתי ללמוד רישום. זה קשה. מתיש. מאתגר. אבל נדמה לי שזה האלף בית של הציור, של אומנות פלסטית בכלל. שאני צריכה להתאמץ. שאני צריכה ללמוד מההתחלה.
אני בסך הכל מבסוטה מאוד מהתוצאות. אמנם אלו רישומים ראשונים, לא מרהיבים ולא מוכיחים כשרון מדהים, אבל בהחלט בהחלט אפשר לראות מה ציירתי, לראות פרופורציות, פרספקטיבה, אור וצל. אני מאוד מופתעת שדי מצליח לי. גאה בעצמי מאוד…
אני מרגישה שאני מתעשרת בדרכי ביטוי שונות ומגוונות. זה מאוד משמח אותי. ארגז כלים, קוראים לזה. מגוון אמצעי הבעה. לא הכל אני מרשה לעצמי להביע, אתם יודעים. ולפעמים זה מוצלח שאפשר לעשות "אמנות מופשטת" ולהוציא בה דברים שאינני רוצה לפרש. מזל שיש אפשרויות רבות כל כך….
אפילו הסלט הרענן, הטעים, ומלא הבצל שחיסלתי כרגע כארוחת בוקר, לא מצליח להעביר לי את הטעם.
כשאני עושה ופועלת, כשאני מצליחה במה שאני מתכננת, במה שאני פועלת, יוצרת, תחושה נפלאה של מימוש והגשמה נוצרת אצלי. אבל אם אני טורחת ועובדת וחושבת ומתכננת, ובסוף משהו לא מצליח כמו שאני רוצה, אני חווה נפילה. טעם של חמצמצות. של החמצה. טעם מריר, של אכזבה, של דכדוך. נפילה.
בסיטואציות כאלו אני מרגישה שאני צריכה למצוא טעם. לחפש טעם. להבין. לחשוב במה להשקיע את משאבי, את יכולותי. שהעשייה תרומם את רוחי, תמתק לי. החמצמצות, המרירות, לא טובות לי.
ברגעים שכאלו, אפשר לטעום גם מליחות עדינה. לא. לא מלווה בהתייפחויות. סתם מליחות. קצת. אכזבה.
וזה יכול להיות מאינספור דברים קטנים. לא משמעותיים. אם כי, מה באמת משמעותי?
אז אחרי כל הטעמים הללו, צריך להיות פלפל של ממש, ובחריפות אמיתית, לאחוז בציצת ראשי ולחפש טעמים נוספים.
כנראה שפשוט אלך לי לבשל משהו…
אני מתנערת, מתעוררת. נרדמתי בשתיים וחצי. ארבע שעות. ארבע שעות. ארבע קושיות.
איזה יום היום? איפה אני לכל הרוחות? מה הצלצול הזה? מה אני אמורה לעשות היום?
קמה בשקט. כבר לא יכולה להמשיך לישון. אף אחד אחר לא התעורר מהשעון. רק אני. הציפרים כבר מצייצות בעוז. מגוון עצום של שיחת בוקר נלהבת. איך ישנת, איך עבר הלילה, עושה רושם שמזג האוויר יהיה נפלא היום. ציוץ עליז.
מכינה כוס קפה לי, ועוד שתיים שאני מניחה על השיש, רק תערובת הקפה והסוכרזית. אחר כך אוסיף מיים חמים. חלב. בינתיים מכינה.
חותכת ירקות, מחלקת לשקיות, מכינה סנדביצ'ים, טוב, מוסיפה גם תפוחים. שיהיה. טעים. למה לא. זה אפילו בריא, דיאטתי.
חותכת אינסוף פלפלים. מרתיחה מים. תיכף אשלוק אותם, ואז אחמיץ. בינתיים שמה על הכיריים מחבת שרוף ודפוק, עליו חצילים. קולה. בסיר שלישי שמה את התרד. רחצתי טוב טוב.
יושבת לשתות את הקפה. שומעת קולות. הבית מתעורר. תיכף אסיים הכל, ואצא לצעוד.
הורדתי לפני כמה זמן אפליקציה שסופרת לי צעדים. הרבה ימים – בעודי יושבת על הספה ורוקמת, אני מגיעה לשיא של 350 צעדים ביום. ברררר.
עכשיו זה מדרבן אותי. ואני משתדלת להגיע לעשרת אלפים הצעדים המומלצים ליום. אז…אני מצליחה לעבור יפה את החמשת אלפים, להגיע לעיתים לשמונת אלפים, והגעתי גם לשניים עשר אלף צעדים ביום!!!! לאט, בדשדוש לעיתים, אבל מתקדמת. אני שמחה על כך מאוד. הלוואי שאתמיד ואמשיך.
החלטתי שהשנה – מקווה שאעמוד בזה – אני שמה בראש סדר העדיפויות שלי פעילויות של החלמה פיזית. שיקום. חיזוק. אימון. ייצוב. גמישות. מהירות. זריזות. מי יודע מה. אם לא אטפל כראוי בכלי, הגוף, שום דבר אחר לא אצליח לעשות. החלומות, התקוות, השאיפות שלי, כולם מושתתים על יכולת פיזית לבצע דברים. חייבת, חייבת להתחזק, לתחזק את הגוף, לנסות לחזור לעצמי. מנסה. מקווה שאתמיד. מקווה שאתמיד. מקווה שאתמיד.
ומיד לאחר שסיימתי לכתוב, הגיע אלי, שוב, השיר הנפלא של גיורא פישר. והוא כל כך מתאים לי לכאן. הוספתי, ברשותו.
גם עכשיו זה הזמן שלי... 